"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה." (דברים יא, כו)

מדוע נאמר "ברכה וקללה" כאחד, ולא "ברכה או קללה"?

אמר ר' זירא "הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא" (ביצה טז ע"א). פירוש: אלו הבבלים הטיפשים שאוכלים לחם בלחם!

כוונת הדברים על אותם אנשים שמחזור חייהם ותכליתם הוא אוכל! עובד הוא כדי שיהיה לו אוכל, ואוכל הוא כדי שיהיה לו כוח לעבוד! וחוזר חלילה, נמצא שכל מהותו ותכליתו של אדם זה, הוא – אוכל!

שונה הוא האדם שמנהל את כל אורחותיו עפ"י דרך התורה, וכל מעייניו נתונים לעבודת ה'. וגם הדברים של העוה"ז שהוא נאלץ להתעסק בהם, עושה אותם כאמצעי, איך להשיג את עבודת ה', כגון לצורך פרנסה, איך לכלכל את בניו ובני ביתו לעבודת ה', כדי שיוכל לממן את חינוכם הטהור במקומות הראויים. וכל הזדמנות המזדמנת לו הוא מנצל אותה להיות בבית מדרש ובשיעורי תורה. אדם זה מעלתו גדולה עד למאד. כי השכר הנזקף לזכותו, הוא לא רק על אותם מצוות שסיגל לעצמו במעשיו הטובים, אלא שלאדם זה נותנים לו שכרו מושלם גם על זמן עבודתו והתעסקותו הגשמית. וסופרים לו את זמן עבודתו והגותו בתורת ה' מחד, ומצד שני מוסיפים ליתן לו בחלקו גם את החלק של זמן התעסקותו בענייני העוה"ז. וגם זמן של אכילה שתייה ושינה עולה לו לחשבון גדול. וזה נכלל ונחשב כעבודת ה'. כי יש לו חשבון גדול נוסף שגם כל ענייני העוה"ז שהוצרך לעשותם לצורך מחייתו וכדומה, גם דברים אלה נחשבים לו לזכויות ומקבל עליהם שכר כעושה מצוה.

לעומת זאת, מי שרודף אחרי ההבל של העוה"ז, ועובר על רצון בוראו, הוא נענש בכפליים, גם על עצם העבירות, וגם על מה שעשה בעוה"ז בדברי הרשות וכל ההנאות נזקפים לו לחובה, כי ניצל אותם לרעה.

וכך יש לרמוז בדברי הפסוק "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה": דהיינו הברכה והקללה הם אותם ההנאות והמעשים שהאדם נאלץ לעשותם לצורך מחייתו וקיומו עלי אדמות, באכילה ושתייה ועסקיו, אך שזה יכול ליהפך לקללה או לברכה. וזה תלוי בעושה: אם כוונת עשייתו היא כדי לעשות רצון ה' אזי זו ברכה, ומקבל עליהם שכר כעושה מצוה. וזהו "את הברכה אשר תשמעון אל מצוות ה'" כי בזה נהפכה לו לברכה כאילו עשה מצוות. – אך מצד שני, אם לא עושים רצון ה', אז נענשים על אותם מעשים של אכילה ושתייה בענייני העוה"ז וזהו "והקללה אם לא תשמעו". ולכך נאמר בלשון הפסוק "ברכה וקללה" ולא אמר "ברכה או קללה". (אפיקי מים).

להבנת העניין, ולמען נחכם ליראה את ה' וללכת בדרכיו, נביא משל נפלא, אשר כתב בעל ה"פלא יועץ": שני אנשים, האחד צדיק והשני רשע, הובאו לפני כסא המשפט בבית דין של מעלה, והם רואים מלאכים צחורים וזוהרים ומבהיקים מזיו אורם, לעומתם הם רואים בפחד ובחלחלה, בחבורות של מלאכי חבלה, מלאי עיניים ומעבירי צמרמורות, ואוי לו למי שנתקל בהם. – והנה יצא הכרוז המכריז שפלוני הצדיק ייכנס למשפט ראשונה. עמד הצדיק ובצעדים מהוססים צעד לעבר "כסא המשפט". – והרשע עומד מרחוק ושם אוזנו כאפרכסת, כדי לשמוע את השאלות שישאל חברו בבית דין של מעלה.

והנה הוא שומע, איך שחברו נשאל על כל פרט ופרט מחייו, לא נשכח אחד, ואין שכחה לפניו יתברך: איך למד ומה למד וכמה למד, דברים שבינו לבין קונו, פרטים ופרטי פרטים שבינו לבין חבריו, ובין איש לאשתו, הכל מכל כל, עד לפרט האחרון, אחת מהם לא נעדרה. – והרשע בשומעו על עומק הדין רעדה ופחד אחזתו ושיניו משתקשקין בקרבו וארכבותיו דא לדא נקשן, ואימה יתירה נפלה עליו. כי הוא יודע, שאם ישאלו אותו את אותם השאלות, אין לו כל מענה, והוא ערום ועריה ללא תורה ויראה, ומה יענה לעת פקודה.

אך הנה התעורר בו זיק של תקוה, ואשליה נעימה פעמה בו, ושלא כצעקתה: כי שמע את הפסק דין של הצדיק שיצא נקי וזך במשפטו, ונתנו לו שכרו מושלם על מעשיו הטובים, על תורתו ועבודתו ורבים היו. אך בנוסף לאותו שכר, שמע איך שיצא הכרוז, לתת לו שכר שלם ומושלם, גם על זמן אכילתו ושתייתו ועל זמן השינה ועל זמן העבודה, ועל טיוליו והנאותיו. – ובזה חזרה רוחו של הרשע לקרבו, כי אם הצדיק אשר בשרו כחוש, דל ורזה, ולא אכל מטעמים ולא שתה משמנים ודברים מיוחדים, והסתפק במים במשורה ובלחם עוני, וכן לא הוציא זמן רב על תפנוקים. ואם הוא קיבל על כך שכר כה גדול, אזי כ"ש הוא אשר בשרו שמן עד למאד, והוא אכל לשובע נפשו ומלא כרסו מעדנים, ואכל ושמן ודשן וגם משינה לא חסך עצמו, ויש באמתחתו הרבה צידה לדרך, כי מילא אסמיו בר תירוש ויצהר, ועל כך שכר רב צפוי לו, כך חשב בדעתו המשובשת. וכך נרגעה רוחו עליו, וציפה ברגיעה ובשלווה לעת המשפט.

והנה יצא הכרוז מבית דין של מעלה, שפלוני אלמוני נקרא לכס המשפט, לתת דו"ח על מעשיו בעוה"ז. ומיד קם בבטחה וניגש למקום שנקרא לעמוד בו. וכשנשאל על אותם השאלות שנשאל חברו, לא היה כל מענה בפיו, כי הוא בא ערום ועריה ללא תורה וללא מצוות ומעשים טובים. – ומיד נחרץ גזר דינו לעונש קשה ומר אשר לשמעו תצלנה אוזניים, ומלאכי חבלה הקיפוהו להוליכו למקום ענישתו, לשאול תחתית לשבעת מדורי גיהינום. ומיד נפלו פניו, ובקול צורח זעם וצעק על מר גורלו, וצעק צעקה גדולה ומרה. וכמתלונן על הפסק דין.

וכך אמר: האם גם בעולם האמת אין צדק? ומדוע הופלה לרעה לעומת רעהו, ואף אמנם שהוא מודע לכך שאין מעשיו ומצוותיו משתווים לאותו צדיק, אך במו אוזניו שמע, איך שבשמים שילמו לחברו שכר רב עד למאוד, גם עבור אכילתו ושתייתו ושאר צורכי העוה"ז, ובזה הלא הוא עלה על חברו בכפל כפליים, ומדוע לא שולם לו שכרו על כך. וכך הלך והתמרמר על הדין שכביכול לא נעשה בצדק הראוי כפי דעתו המשובשת.

בשמוע בי"ד של מעלה את תלונתו, מיד נתנו לו רוח תחיה, ונעמד על רגליו כעודו חי, והורידו אותו שוב לזה העולם. בהיותו משוטט בחוצות קריה הגיע ליד אחד השדות, ושם ראה איך שאחד האיכרים לוקח כלי מלא זרעוני תבואה, ומערב אותם בעפר ועובר בין התלמים וזורע את התבואה, ביחד עם העפר הדבוק בה, דבר זה עורר בו תמיהה ומיד שאל את האיכר, מדוע אתה עושה כך לערבב עפר על הזירעונים? השיב לו האיכר, שדבר זה נעשה בכוונה תחילה, כי אם יזרעו רק את הזרעים לבדם, אזי עלולים להיות מפוזרים ע"י הרוח, שהיתה מפזרת אותם לארבע רוחות השמים, ולכן מערבבים אותם עם העפר, כדי שיכביד על הזרעים ולא יוכלו להתפזר אנה ואנה.

וכך המשיך לשוטט. ושוב ראה איכר אחד שזורע, וכשהתקרב אליו ראה דבר משונה, כי אותו האיכר, זורע אך ורק עפר ומוץ בלי תבואה. ומיד התמלא עליו בצחוק גדול ואמר לו: הוי שוטה שבעולם, התדמה בדעתך המשובשת, כי עפר לבדו ראוי לזריעה, והאם מעפר יצא פרי תבואה?, אמנם יש צורך לערב מעט עפר בתבואה כדי להכביד על הזרעים שלא יתפזרו, אך עפר לבדו, מאן דכר שמיה, כי ללא זרעים אין מה שיצמח.

וכאשר כילה את דבריו, העלו אותו חזרה לבי"ד של מעלה, וטפחו לו על פניו, איך העז להטיל דופי בדינו הצדק של היושב מרום, ואיך העיז להעלות מחשבת פיגול על דין שמים, שהרי זה עתה הוא בעצמו דן דין דומה וחרץ דין כדין שמים. וכך אמרו לו: "זכור תזכור איך שלעגת לאותו איכר אשר זרע עפר ללא תבואה. – לאותו איכר אתה דומה, וכי איך עלה על דעתך, שיתנו לך שכר על חיי ההבל אשר עשית בזה העולם, וכי לכך ניתנה לך נשמה יקרה הגנוזה מתחת לכיסא הכבוד, כדי לטנף אותה בחיי ההוללות והתאוות אשר היית שקוע בהם, ולכן לא רק שלא תקבל על כך שכר אלא ענוש תיענש עליהם. לא כן חברך הצדיק, אשר עשה את רצון קונו באמת ובתמים, ושקע ושקד על תלמודו, ועשה תורתו קבע. וכדי שיוכל לעבוד את בוראו הוא גם נזקק לדברים הכרחיים שהגוף דורש אותם, כגון אכילה ושתיה וכו', דבר זה הכרחי הוא לצורך עבודת ה', ולכן לא פלא הוא הדבר שקיבל שכרו מושלם גם על אכילה ושתיה וכדומה.

"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם." (יא, כז-כח)

יש להבין את לשון הפסוק, מדוע בברכה נאמר "אשר" ובקללה נאמר "אם"?

עוד צריך לבאר שבברכה נאמר רק תנאי אחד אשר תשמעו וגו', ואילו בקללה נאמרו הרבה תנאים אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך וכו', ללכת אחרי אלוהים אחרים וגו'.

ביאר בספר "מעגלי צדק", אמרו חז"ל (קידושין מ.) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין מצטרפת למעשה. וכתב המהרש"א טעם הדבר כיון שהולכים אחר חזקה. ישראל מוחזקים שיעשו את המצוה ולכן מצרפים מחשבה למעשה, ובעבירה מוחזקים שלא יעשו.

והנה אמרו חז"ל (מדרש משלי פ"י) בשעה שהחכם יושב ודורש והעם שומעים, באותה שעה הקב"ה מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל. היינו בזה ששומעים לדברי החכם האומר דברי כבושין ומקבלים על עצמם לקיים את דבריו, אף אם בסוף אינם מקיימים, מ"מ באותה שעה נמחלו עוונותיהם, בזכות השמיעה והקבלה דהוי כמעשה.לפי זה מובן היטב, בברכה נאמר "אשר תשמעו אל מצות" ללא תנאים, באופן וודאי, שהרי על השמיעה והקבלה לבד כבר יגיע להם הברכה אף אם נזדמן אחר כך שלא קיימו את קבלתם, שקבלה כמעשה. מה שאין כן בקללה "אם לא תשמעו" ועם תנאים, שהרי בעשיית עבירה רק כאשר לא ישמעו ויעשו בפועל הרע, רק אז יענשו.

וכתב הבן איש חי על מי שאינו שומע: מעשה ברועה, שהיה רועה את צאנו מחוץ לעיר, והיתה אשתו מביאה לו את מאכלו בשעה השישית. פעם חלתה אשתו ולא באה. הגיעה השעה השביעית והשמינית, והרעב הציק לו. חשב ללכת לביתו ולאכל, אבל בידי מי יפקיד את צאנו? נשא עיניו וראה איש אחד קוצר חציר. פנה אליו ואמר לו: "השגח בטובך על העדר עד שובי, ואני אתן לך דורון בשכרך".

אבל אותו הקוצר היה חרש, וכסבור היה, שהרועה מבקש ממנו את החציר בעבור צאנו. אמר לו: "לך מעלי, כי יש לי חמש כבשות בביתי, ובעבורן קוצר אני את השחת". וסימן לו בידו שילך ויפנה ממנו. אך רועה זה גם הוא חרש היה, ולא שמע מה שנאמר לו. הוא ראה רק את תנועת ידו של הקוצר, והבין, שאמר לו ללכת לביתו לחיים ולשלום, ואל לו לדאוג לעדרו, שכן הקוצר ישים עליו את עינו. הלך הרועה לביתו, אכל ושתה, שב לעדרו ומצאו שלם – כבשה אחת לא נעדרה, הבין הרועה, שהקוצר קיים את הבטחתו, והחליט לשלם לו כגמולו. חשב, מה יתן לו על שעה של שמירה? יתן כבשה שלימה, הרי זה יותר מדי. החליט להגיש לפניו כבשה אחת, שהיתה צולעת על רגלה. הכבשה הפריעה לעדר בלכתו, אבל בביתו של הקוצר – הריהי אוצר יקר. נשא בידיו את הכבשה והעמידה לפני הקוצר, ופיו מלא תודה. ושבח.

חשב הקוצר: "ודאי בא זה להאשימני, שאני שברתי את רגלה של כבשתו, והוא דורש ממני לשלם את הנזק!" מיד קרא בקול גדול: "לא התקרבתי אל העדר, ולא נגעתי בכבשים, למה תעליל עלי עלילת שוא!"

הרועה, שלא שמע את דבריו, הבין, שהלה מסרב ליטול ממנו כבשה בעלת מום. דחפה לעברו ואמר: "אל תביט אל מומה, שמנה היא, ונותנת חלב למכביר. ואם תשחטנה, יהיה לך בשר בשפע!"

הבין הקוצר, שהרועה עומד על תביעתו, חרה בו אפו והכהו על לחיו. התחילו שניהם מתכתשים ומכים זה את זה.

והנה אדם אחד הלך במדבר רגלי, וראה סוס תועה הולך לקראתו. עלה על הסוס ורכב לדרכו. עוד הוא רוכב, והנה ראה שני אנשים מתכתשים ורבים. רצו אליו השנים ואחזו ברסן הסוס, והתחילו לטעון באוזניו את טענותיהם. זה צועק : "נשבע אני שלא נגעתי בכבשיו!" וזה קורא: "מתנה הבאתי, וסטירה קבלתי!" אך אבוי, גם רוכב הסוס היה חרש, וחשב, ששניהם מאשימים אותו בגניבת הסוס, מיד נטש את הסוס ונס ברגליו. עמדו השנים וברחו, ואמרו: "לבטח רץ האיש אל המושל, להאשימנו בשוד דרכים!" מהרו השנים וברחו, ואם לא מתו – עודם מסתתרים עד היום הזה…

"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ." (יב, כח)

לקראת כניסתם של עם ישראל לארץ ישראל כורת משה רבנו ברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, בהפרדה חדה ומוחלטת של ברכה בהר גריזים וקללה בהר עיבל. וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: (דברים יא. כט') משה רבנו מָתְרֶה בהם ואומר: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: ואז מונה בפניהם את החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ וכו'..

ונראה כי את מכלול הנושאים בפרשה יש לחלק לשני חלקים.

האחד הוא: עקירת העבודה זרה מהארץ אליה הם נכנסים, וכן כל הנושאים הקשורים לכך שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שלא לשמוע למסית, דוגמת נביא שקר, ועוד.. בבחינת "וביערת הרע מקרבך".

והשני: מצוות שבין אדם לחברו, הפרשת מעשרות, גמילות חסדים, צדקה, שמיטת כספים, לא לשלוח עבד עברי ריקם, וכו'..

נראה כי יש כאן כמין חיבור בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. ללמדך שחייב אדם לקיים גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחברו ללא אפשרות של פיצול ביניהם ולקיים רק חלק מהם, יש לקיים גם את וביערת הרע מקרבך ובמקביל לעסוק בפן החברתי, ההומאני, הסוציאלי. אלו הם שני צדדי מטבע אחד של תורת ישראל.

ולא זו בלבד אלא שיש לדאוג שהמעשים והמצוות ובכל מצוה עצמה תהיה שלמות גם כלפי שמים וגם כלפי אדם בבחינת והייתם נקיים מה' ומישראל.

רעיון זה ניתן לדלות מאחד הפסוקים שבפרשתנו.

שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני יהוה אלהיך: (יב' – כח')

ותמוה כפילות הלשון בסופו של הכתוב, כי תעשה הטוב והישר.. ליכאורה אם טוב הדבר ישר הוא, ואם ישר הדבר טוב הוא?

רש"י פירש הטוב: בעיני השמים. והישר: בעיני אדם.

ונראה לומר יש פעמים שאדם עושה מעשה טוב בעיני שמים, אך בעיני הבריות מעשה זה אינו מצטייר יפה ואינו ישר בעיניהם, מעשה כזה אינו מקובל בשמים. חובה מוטלת על האדם לעשות מעשיו שיהיו גם טובים בעיני שמים וגם ישרים בעיני אדם.

ולהמחיש הדבר נביא לכך סמך מהתלמוד, אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעי …(חגיגה טו)

רבה בר שילא שאל לאליהו הנביא, מה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר לו אליהו הנביא, הקב"ה אומר דברים בשם כל החכמים מלבד משמו של ר' מאיר, שאל אותו מדוע? אמר לו אליהו כיון שלמד תורה מאחר, אלישע בן אבויה שהיה רבו של ר' מאיר ולבסוף יצא לתרבות רעה. שאל רבה את אליהו למה? רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אמר לו אליהו, כעת אני שומע את הקב"ה אומר מאיר בני אומר וכו'.. וליכאורה הקדוש ברוך הוא לא ידע את שאמר רבה בר שילת, רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק עד שאמר זאת רבה? ומדוע הוצרך להמתין עד שיאמרו זאת בעולמנו?

אלא העניין הוא עד שבית דין של מטה לא יסכימו ושזה יהיה ישר בעיניהם לא יסכימו על כך בית דין של מעלה, כפי שאומרים, כשם שהתירו לכם בית דין של מטה כך יתירו לכם בית דין של מעלה.

נמצא שחייבים הדברים להיות מקובלים כאן עלי אדמות ורק אח"כ יקבלו משנה תוקף בעולמות עליונים. זהו "ועשית הטוב והישר", כפירוש רש"י הקדוש.

דוגמא נוספת מצינו אצל דוד המלך.

וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְהוָה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו) בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת: (שמואל ב פרק יב)

וקשה הרי נאמר בתלמוד במסכת שבת (נו א') א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א יח'- יד') ויהי דוד לכל דרכיו משכיל … והלא דוד עצמו אמר חטאתי לה'?

ונראה לומר, מה שאמר דוד חטאתי, לא נתכוון לומר שחטא בעצם המעשה, אלא התוצאה של המעשה כפי שהבינו העם, זה החטא עצמו, ואם היה יודע שזו תהיה הבנתם היה עושה זאת בדרך אחרת כדי שיהיה ישר גם בעיני אדם ולא יהיה להם מקום לרנן, וע"כ אומרת הגמ' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו, ז-ח)

מובא בספרי דברים (פרשת כי תצא עג) : "ועיקר גודל מצוות הצדקה לעשות בצנעה ככל מה דאפשר ואז יתרומם ויתעלה מאוד. ואם לא אפשר שתיתן בצנעה אז תיתן בפרהסיא.

ותדע כי צריך לעשות הכל בהשכל ובדעת כי אם שהוא עני הגון או שאתה מסופק שהעני יתבייש נותן לו צדקה, אז צריך ליתן לו בסתר כי זה גדול מכולם, ואמרו רז"ל (במסכת חגיגה ה): כתיב "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע", אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן לעני בפרהסיא. אמר רבי ינאי לאותו אחד שנתן בפרהסיא מוטב שלא נתת מאשר נתת לו וביישתו."

וכן מובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה (רמט סע' ז), שגדול מכל הצדקות אם נותן ואינו יודע למי נותן וגם המקבל אינו יודע ממי מקבל.

הצדיק רבי פינחס מדינוביץ זצ"ל למד את דברי הגמרא (בבא מציעא לא ע"ב.) בהסבר הפסוק בפרשה: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ז-ח.) ואמרה הגמרא: אין לי אלא מתנה מרובה, נתינה הגונה. אך מי שאין באפשרותו להעניק נדבה מכובדת, מניין שיתן מה שביכולתו? תלמוד לומר: "נתון תתן לו" (שם י'.) מכל מקום.

עמד הצדיק ותמה: האם לשם כך זקוקים אנו ללימוד מיוחד? מהיכי תיתי שאם אינו יכול ליתן סכום נכבד יימנע לחלוטין מנתינה?!

ואז נזכר באימרה קולעת ששמע מרבו, הצדיק מסדילקוב זצ"ל, בעל דגל מחנה אפרים": רבותינו אמרו שאין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו לאחוריו, כדי שלא יתגאה. מה היא אותה קופה? והסביר: שוו נא בנפשכם את הפרנס דנן מסב לארוחת צהרים דשנה: מנות ראשונות ומנה עיקרית, תוספות וליפתן לקינוח. בסוף הסעודה מתרווח הוא בכיסאו, והנה נשמעות נקישות בדלת.

"יבוא!" קורא הפרנס המדושן.

הדלת נפתחת, ועני מזה רעב ניצב בפתח. "אנא בטובך", מבקש הוא, "משהו לאכול"…

אם הפרנס בן עשירים הוא, מפונק מנוער, יתכרכמו פניו ויאמר בהתנצלות:

"איחרת, אחא… אילו היית בא לפני רבע שעה הייתי מזמינך לסעוד עימי בצוותא. עתה, נסה נא מזלך בבית אחר".

אבל אם העשיר דנן לא נולד בבית שועי ארץ, אלא העפיל לפסגות העושר ממצולות העוני, ובשעתו חיזר גם הוא על הפתחים ו"קופה של שרצים מאחריו", תרמיל קבצנים, או אז יודע הוא שגם השיירים הפזורים עתה על שולחנו, פירורי חלה ופיסות בשר, שיירי תוספות וקובעת ליפתן, די בהם כדי להשביע את העני וכמעדנים ייחשבו בעיניו…

לאור דברים אלו, הבין הצדיק מדינוביץ את דברי הגמרא. העשירים סבורים שנתינה מכובדת והגונה נחשבת לצדקה. אבל אם אין ברשותם אלא שקל בודד, מה ערכו. הרי יודעים הם כמה עולה ארוחה אנינת טעם במסעדת יוקרה! ואינם מבינים, שבשקל יקנה העני לחמניה ויציל נפשו מרעב…

ולא זו בלבד שהעני מוכן לקבל גם שקל אחד, או פירורי מזון. אלא שבשקל זה מחיים את נפשו, מצילים אותו ממוות ברעב. שקל זה חשוב לו עשרת מונים מסעודת מעדנים לעשיר!

ונזכיר כאן את סיפורו של הגאון הקדוש רכי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל על אותו עשיר קמצן, שלא נתן מימיו פרוטה לצדקה. כל תחינותיו של הרב לעזרה למשפחות במצוקה נפלו על אוזן ערילה ולב אבן. טובה אחת הסכים לעשות: נתן לרב תקיעת כף שיתגלה אליו לאחר פטירתו, לספר מה נעשה בדינו. חשב הרב: לפחות ירתיע עונשו את ההולכים בדרכו…

האדם אינו חי לעולם, והגיע גם יומו של הקמצן. חלה, והלך לבית עולמו. הופיע בחלומו של הרב, ופניו זוהרים באור יקרות…

מה זאת? האם הוליך שולל את כולם, נתן צדקה בסתר והרב לא ידע? לא ולא… גילה שכל קפיצת יד בראה מקטרג, והיה מחנם עצום ורב. כאיש אחד עלו המקטרגים על כף המאזניים השמאלית, שקרסה בקול נקישה.

ואז, הוא הופיע.

הוא, עני המחזר על הפתחים. באותו היום, אחד הימים האחרונים לחיי הקמצן, בתוקף מחלתו, שרוי היה העני ביום השלישי לצומו. עיניו חשכו, ברכיו פקו, בלא כח התרפק על דלתו של הקמצן.

באותה שעה הכינה עבורו רעייתו פירורי לחם טרופים בביצה. שיגמע, כי קשתה עליו הבליעה. אך תיאבונו סר בחוליו, והבלילה העלתה בו קבס. "מי נקש בדלת", שאל. "עני, המבקש נדבה", ענתה. "תני לו את הביצה", הפטיר. "איני יכול לראותה".

ועתה הופיע העני. אותה עיסת פירורים החייתה אותו, והעניקה לו כח לקבץ מזון שהחיה את אשתו וילדיו, והם הופיעו כולם, עם כל מצוותיהם שעשו מיני אז, גדודי מלאכים צחורים, עלו כולם על הכף הימנית והכריעוה!

מה שיכולה לעשות נתינה אחת, קטנה, שניתנה בשעתה!

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ…" (טו, ז)

את הביטוי "אחד העם" (בראשית כו. י'), מסבירים חז"ל: "המיוחד שבעם" (רש"י שם), הוא המלך. "את הכבש האחד תעשה בבוקר" (שמות כט. לט'), מפרשים חז"ל: המיוחד שבעדרו, (יומא ע. ע"ב) הטוב והמובחר. "פר אחד" (במדבר ז. טו'), פירש רש"י: מיוחד שבעדרו.

אף כאן, מסביר רבינו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל: כשתפגוש בעני ואביון, אל תבזה לו בליבך. דע לך, שיתכן ומאחרי מסך העוני והדלות מסתתרת נפש יקרה ועדינה, פגיעה ורגישה. יתכן והאביון הזה הוא "אחד מאחיך", מהמיוחדים שבהם!

לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: (טו, ז)

פירש רבינו שלמה אלקבץ זצ"ל: היהודי מטיבעו רחמן הוא, (יבמות עט. ע"א) וליבו משתוקק לגמול חסד ולהטיב. לפיכך אין התורה צריכה לצוותו לפתוח את ליבו, אלא רק להזהירו שלא לסוגרו ולאוטמו…

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: (טו, יא')

שאל הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו "אם למסורת": מהו: "על כן אנכי מצוך לאמר", למי לומר? ועוד הקשה: הואיל ו"לא יחדל אביון מקרב הארץ", כיצד מצוה התורה מצות צדקה לכל ישראל? במה וכיצד יוכל העני לקיימה ושאלה אחת מתורצת בחברתה. שכך עונה התורה הקדושה: "על כן אנכי מצוך לאמור: פתוח תפתח את ידך". העני מצוה בזה להתרים את העשירים, ולומר להם לפתוח את ידם לאביונים, ונחשב לו כאילו הוא עצמו נתן…"גדול המְעַשֶה יותר מן העושה" (בבא בתרא ט. ע"א)

מעלת הצדקה כה גדולה, שבכוחה אף לשנות גזר דין מות שנגזר על האדם. כמו שנאמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י).

מעשה בגביר אחד שזכה לבנות ולהקים שכונה על שמו בירושלים, סמוך לשער שכם, ר' משה התגורר באחת מערי אירופה, ועשיר גדול ובעל נכסים רבים. ידו היתה פתוחה לכל, והיה נתבע ונותן בעין יפה לכל דבר מצוה, וכל קשה יום שהגיע לעירו, לא היה צריך אלא להתדפק על ביתו של ר' משה וכבר היה בעל הבית מפייסו בדברים ומהנהו משלו.

פעם אחת בא אליו עני אחד בן טובים, ולו בת בוגרת, שלא היה לאל ידו להשיאה, ובידו מכתבי המלצה מגאוני הדור. העני חשב שהעשיר יתן לו איזה סכום לסייעו לצרכי החתונה, אולם התפלא מאד לשמוע מהגביר שהוא מוכן לשלם לו כל צרכי החתונה, ואחר שהעני נקב בסכום הדרוש לזה, עמד הגביר ושילם לו את הכל. ראה הגביר שהעני עומד ומשתומם מכל זה, רצה לעודדו, ואמר לו, שמע נא, אני נותן לך את כל זה בתנאי שתזמין אותי לחתונה, צחק העני ואמר, בודאי שאזמינך לחתונה, הרי כל החתונה היא בזכות נדבת לבך.

יצא והתחיל בהכנות לצרכי החופה, וכשהכל היה מוכן ומזומן, יצא אבי הכלה לאולם הנישואין בשמחה ובשירים בתוף ובכינור. אך למרבית הפלא שכח להזמין את הגביר העשיר. והנה כשעמדו החתן והכלה מתחת לחופה, קרס לפתע אבי הכלה והתעלף לעיני כולם.

משהשיבו את נפשו, החל לבכות בקול מר, ואיש לא ידע על מה ולמה? היו אנשים שלחשו בניהם, ובניהם בודים מליבם שנטרפה עליו דעתו ו"מקח טעות יש כאן".. ושמא התגלה פסול בחתן? סבבוהו קרוביו והפצירו בו לדעת על מה ולמה? שיספר את דאגתו ויסיח בפניהם צערו..

הכניסו אותו לחדר צדדי וגם הרב נכנס אחריו כדי לברר מה אירע? לאחר שנרגע קמעא, סיפר לרב סיבת צערו על שנשבע לר' משה שנהג בו חמלה וכבוד – שיזמינו לחתונה והנה בשל הטרדות המרובות שכח ולא הזמינו.

הרגיעו הרב ואמר: אם כך פני הדברים, לא נורא ניתן לתקן זאת. הבה ונלך כולנו, כל המסובים והאורחים, לבית הגביר, ונזמין אותו ברוב עם למשתה, וללא ספק שיתפייס ויבוא…"

עמדו כל המסובין ויצאו לביתו של ר' משה, שהיה מוקף חומה ושערי ברזל. ראו כי השער נעול מתוכו, וחדרי הבית אפלים, לבד ממקום אחד שהיה מואר. היה הדבר תמוה ביותר בעיני כולם, שהרי תחילת הלילה הייתה אותה שעה…

קפץ אחד מן החבורה ודילג אל מעבר לחומה והציץ אל תוך החדר המואר, לתדהמתו ראה איך בעל הבית שכוב כפות בחבלים על הרצפה ופיו קשור בסמרטוט, וחבילות רבות של כסף מונחות על השולחן.

צעק האיש וקרא לכל הקהל שבאו להזמין את ר' משה, מיד נכנסו כל הפמליא לבית העשיר והופתעו לראות אותו ואת אשתו כפותים לכרעי המטה, מיד שחררו אותם מכבליהם, והגביר סיפר להם את כל הקורות אותו, ואמר שאלמלא באו לכאן כפסע היה בינו ובין המות, ורק בזכותם נשארו בחיים על כל רכושם…

לא עברו ימים רבים ור' משה הגביר הודיע כי הוא מרגיש חובה גדולה להודות ולההל לבורא יתברך על הנס הגדול שעשה עימו, ולכן הוא מקדיש את כל כספו לעניי ירושלים. – "וצדקה תציל ממות".

כתב ה"חפץ חיים": אנשים רבים מחפשים סגולות שיוולדו להם בנים, ומוציאים על הסגולות מאות ואלפים רובל כסף כל אחד לפי עושרו. תמוה בעיני, הלא יותר טוב שיעשו סגולה הנמצאת בחז"ל. היינו שיתעסקו תמיד במצות הצדקה לעזור לעניים במה שיוכלו… ובזכות זה יתנהג השי"ת עמהם גם כן במדת צדקה וחסד, וימלא רצונם בזה. כמו שאמרו חז"ל שזוכה עבור זה להיות לו בנים וכו', וכן עשו הרבה אנשים בזמנינו והצליחו בזה. ובספר "שם עולם" הוסיף ה"הפץ חיים", בעיני ראיתי מעשה נורא בענין זה:

איש אחד היו לו בנים, ומתו כולם ר"ל, בא לפני חכם שיתן לו עצה וסגולה לענין זה, והשיב לו איני יודע סגולות, אך עצתי שתעשה גמ"ח קבוע בעיר. אולי יתן ה' בזכות מידת החסד שתתנהג עם אנשים, יתחסד ה' עמך ויתן לך בנים.

האיש שמע לעצתו ועסק הרבה בענין זה עד שיסד גמ"ח קבוע בעיר. הוא קיבל על עצמו את המצוה להתעסק בענין זה, להלוות על משכונות ועשה פנקס עם תקנות לענין זה כנהוג, ובתוך התקנות היה כתוב שפעם אחת לשלש שנים בפרשת "אם כסף תלוה…" יתאספו הכל ויעשו סעודה שתהיה חיזוק למצוה זו.

ויהי ככלות ג' השנים, נולד לו בן! ולאות שהדבר אירע בזכות המצוה אירע יום שמיני ללידתו ביום שהיה מיועד עוד קודם לכן לאסיפתם. אותו אדם עסק במצוה זו כמה וכמה שנים, ובמשך השנים הללו נולדו לו כמה בנים.

אך, ברבות הימים שכח את טובותיו של הקדוש ברוך הוא ובא לפני החכם וביקש ממנו, היות שהוא טרוד מאד והגמ"ח גדל וגם יש אנשים המערערים עליו, לכן, יראו למנות נאמן אחר שיעסוק בגמ"ח. החכם מיאן באמרו שבודאי אחר לא ינהל את הגמ"ח טוב כפי שהוא מנהל, אך כעבור כמה שנים, כאשר הרבה להפציר בחכם שיעשה בקשתו, הוכרח להסכים לדבריו ועשו בחירות ונבחר נאמן אחר במקומו לעסוק בגמ"ח. מעשה זה היה בתחילת הלילה. ויהי ממחרת בא אותו אדם אל החכם וסיפר לו שקרה דבר נורא. באותו לילה נחנק לו ילד קטן אחד רח"ל… ומיד חזר ואחז במצוה זו.

הנך רואה בעליל שבזכות החסד נולדו לו בנים, וכאשר נסתלק החסד התחילה מידת הדין תיכף להתגבר עליו, לכן, יראה האדם להחזיק במצוה זו של צדקה וגמ"ח ולא להרפות ממנה.

אחר פטירתו של ה"חפץ חיים" ניתן הדבר לפרסום בשם הגרי"מ רבינוביץ זצ"ל מחבר ספר "אפיקי ים", שהמעשה הנ"ל קרה בראדין והחכם הנזכר, הוא רבינו ה"חפץ חיים" בעצמו…

סיפר הרב יחיאל מיכל גוטפרב, מאנשי החסד הנודעים בירושלים, באסיפה שהתכנסה בביתה של הרבנית שמואלביץ, זוגתו של מרן הגר"ח זצ"ל ראש ישיבת מיר.

על דלת ביתו של אברך תלמיד חכם, מיקירי קרתא דירושלים, שהתברך בארבעה עשר ילדים, התדפקה אישה ענייה וביקשה שיתנו לה בשר – עוף לאכול.

בעל הבית, שככל עמלי תורה אין הפרנסה מצויה בביתו בשפע, וכל בני משפחתו ניזונים מלחם צר ומים לחץ, ניסה להסביר לאשה שאת שני העופות היחידים שיש לו במקרר, הוא שומר לחג הקרב ובא, ואם יתן לה את הבשר לא יישאר לו במה להאכיל את עולליו המרובים. והאישה נשארה לעמוד בפתח, מתחננת על נפשה ועל רעבונה.

לא עברו שניות אחדות והאברך עשה את חשבון נפשו בצורה אחרת. אם האשה האומללה הזו לא התביישה להגיע עד פתח ביתי ולבקש שיתנו לה בשר לאכול אות היא שבאמת הגיעו לדידה מים עד נפש, וא"כ מה יקרה אם ילדיי לא יאכלו בשר בחג?

ישראל רחמנים בני רחמנים הם, אומרים ועושים. הוא ממהר להתנצל בפני האשה על סירובו, ומבקש ממנה להמתין עד שילך למקרר ויוציא את העוף. כיון שהבין את הזכות הגדולה שהזדמנה לידיו להאכיל אשה ענייה, מיהר האברך בשמחה להוציא את הבשר. כדי לחוש את מידת העניות ששררה בבית, די אם נאמר שהמקרר שעמד במטבח היה מהמודל הישן שאי אפשר לפותחו מבפנים, ודלת המקפיא בתוך המקרר.

האברך ניגש למקרר, ומפיו נפלטת זעקת אימים. את מי הוא מוצא שם?… את ילדו בן השלוש שניכלא בתוכו מבלי יכולת להשתחרר! הילד היה כבר כחול לגמרי, וסבל מקשיי נשימה איומים. בניסי ניסים הצליחו אנשי ההצלה להחזיר אותו למצב נשימתי סדיר, ומנתוני הדו"ח הרפואי עולה שאם הפעוט היה נשאר במקרר עוד מחצית הדקה, היה קורה הגרוע מכל…

כיוון שלא היתה לבני הבית כל סיבה לגשת למקרר בתוך מחצית הדקה הקרובה, הרי שהמסקנה החותכת היא שרק מעשה החסד שהחליט בעל הבית לעשות ברגע האחרון, הציל את בנו ממוות בטוח.

לבד מהראייה המאלפת לדברי חז"ל, שאינם זקוקים לראייה, שצדקה מצילה ממוות, אפשר לשאוב מסיפור זה עוד לקח חשוב מאין כמותו: ממצווה לא מפסידים לעולם… ("טובך יביעו")

עם ישראל זה עם שאוהב סגולות, אוהב קיצורי דרך, לא אוהב לעבוד קשה, אנשים רוצים לשבת בבית ולהרוויח בלי לעבוד. אבל זה לא עובד, אי אפשר להרוויח בלי לעבוד. פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם.
לכן, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעון. אדם ששומע – מתברך, עצם השמיעה היא הברכה. מאידך, אדם שלא מוכן לשמוע – אין לך קללה גדולה מזו.